אני לא אוהבת בכלל לצלם ולהעלות ולראות את זה, אבל זה גורם לי לזוז אפילו מבלי לרצות.
כשאני מסתכלת, אז הגוף מתחיל לזוז מעצמו כמעט.
מתי הרגשתי את זה? אני פתאום נזכרת.. כשהייתי ילדה.
פעם בשבוע בשעה שמונה בערב
יושבים כל המשפחה ורואים "fame".
״איך הם מנגנים, איך היא שרה, ו--יא-אללה, איך הוא זז!״
ואני? מהופנטת על לירוי. הוא רוקד והגוף שלי מגיב בכלל בלי לרצות.
הצלעות זזות, הכתפיים קופצות, ואני קצת מנסה להסתיר, מתביישת.
מסתכלת, המומה.
מתחילה לזוז בתור ילדה, והגוף כבר יודע מעצמו, ואני מבינה בגוף.
מרגישה בבית.
איפה הוא?
מתחילה לחפש ויוטיוב כבר מנחש אותי לפני שאני שואלת,
ושולח את התשובה.
דבי אלן גילתה אותו ברחוב בניו יורק, שלפה אותו מה-סלאמז ולקחה אותו לרקוד איתה.
אחרי שנים שהיה מפורסם, נגמרה הסדרה ונגמרו הסרטים.
הדרך חזרה לסלאמז הייתה כבר מוכנה לקראתו.
הוא נפטר לפני 17 שנים מאיידס.
חשבתי לעצמי ״וואו, אם רק היה פותח סטודיו למחול או משהו...״
אבל האמת, זכיתי ללמוד ממך, לירוי, את האהבה לריקוד. לקסם של התנועה והמוזיקה.
בואי. זוזי, עם כל הגוף.
Comments