יחסית לאנשים אחרים מסביב, ביקשו ממני מעט להקריא קטעים ביום הזיכרון. לרוב, אפילו מאז שהייתי קטנה, ביקשו ממני עזרה בארגון והפקה של ימי עצמאות. לעבור את יום הכאב והצער ולהעביר את אנשי המושב או התלמידות שלי או בשלב מאוחר יותר בישובים אחרים בתשלום לשמחה גדולה. נאמר הרבה לא פעם במדינה הזאת על המעבר מכאב גדול לשמחה. הכאב שבמלחמה
והשמחה שבעצמאות.
השנה בגלל הקורונה אין הופעות. אין הרקדות. האומנים הנבחרים מופיעים בטלוויזיה בלי קהל, והיתר יושבים בבית בלי משכורת.
החלטתי להקליט ולהעלות שיעור מיוחד לחג, להרמת מצב הרוח, ולא הצלחתי להביא את עצמי לשמוח ״בשביל השיעור״. יותר מדי עצב. כאילו שהקורונה מגבירה עשרות מונים את תחושת האובדן. ובאמת, תחושת האובדן גדולה עכשיו. לא אמנה את שלי כאן. לכל אחד ואחת הכאבים והאובדנים החדשים שלהם בזמן הזה, בהרבה צורות. אבל כן אומר, שהסתכלתי מסביבי במקום שהחניתי את ציוד הצילום ואת עצמי, וקודם כל לקחתי נשימה. ומניתי את כל הטוב. את מאיה האלופה עם הסטודיו הנפלא שאצלה צילמתי. את התלמידות המופלאות שמודות לי על השיעורים, על האומץ והמאמץ שבלצלם, לערוך ולפרסם. את הטוב של בית, משפחה, יכולת לרקוד, וגם יכולת לשנות רגש בעזרת מודעות ותנועה.
ואת זה עשיתי. וכשהיה מספיק מזוקק הרגש של שמחה ותקווה עם ריקוד, כמו ערק משובח, ארזתי פה. מגישה לכם באהבה.