לפני כמה שבועות ביום שלישי ירדו לי המים. של האוטו. בדרך לקיבוץ יפתח.
על אמת. נסעתי בעליות ליפתח, קרוב לגבול הצפון, והאוטו לא סחב. נסע לאט יותר ויותר עד שאחרי הסיבוב הכי גרוע, איפה שאין בכלל שוליים, אחרי שכבר החשיך, האוטו נעצר לגמרי, למורת רוחו הרבה והעצבנית של נהג המשאית הענקית שכמעט נכנס בי מאחור.
ונשפך המנוע. כל המים על הכביש. רבע שעה לפני שהשיעור היה אמור להתחיל.
ומשאיות במהירות מטורפת משני הכיוונים, וחושך.
סימסתי להן. ״נתקעתי בדרך.״
והן באו להיות איתי, שם, בסיבוב, בחושך, על ההר, עד שהגרר הגיע.
הן אפילו הזמינו חבר שהגיע עם צ׳קלקה כדי שלא ייכנסו בי, וכוחות צבא שעברו שם כי היה תרגיל צבאי על גבול הצפון ניסו לעזור ולתקן את החור בצינור של המים.
איך הגעתי לסיטואציה הזו?
זה התחיל כשדלית הגיעה לשיעור ביסוד המעלה יום אחד ואמרה ״את חייבת להגיע ליפתח״
ואני, למודת נסיון: ״לא, צריך קבוצה גדולה. נראה...״
אבל לדלית היה מאוד חשוב שיהיה אצלם שיעור ניה. ממש קריטי.
היא ארגנה קבוצת וואצאפ וקראה לה ״בנות יפתח״. קבוצה שעל אף מה שאמרו כולן, ש״זה לא יילך״,
באה, רקדה איתי שיעור היכרות, ובאה שוב להיות איתי בסיבוב המסוכן ההוא על ההר בחושך.
ושבוע אחר מכן, כשלא היה ברור לי אם יהיו מספיק משתתפות, ביקשו: ״תני לנו צ׳אנס״.
אז נתתי.
וכל שבוע נוספו עוד בנות. עוד נשים, שאין להן הזדמנות אחרת לרקוד ביחד. אנחנו שם על ההר, כל שבוע, ואיזה כיף לי לרקוד עם בנות יפתח על ההר, בצפון.
ביום שלישי האחרון, בסוף השיעור, אמרתי להן ״תודה על האמון״
והתשובה הייתה ״לא, תודה לך!!!!״
אז אנחנו שם, ומצידי, שלא יבוא יפתח לעולם.
עכשיו אני מטפלת בברקסים. כדי שאוכל גם לרדת מההר בשלום וגם לחזור בשבוע הבא.
