את חגיגת שבועות שהייתה במושב אצלינו בשנה שעברה סגרו במסיבה ישראלית. והדי.ג׳יי שידע שעליו להביא מספר דורות לרחבת הריקודים שהלכה והתרוקנה במהירות החליט להשתמש בחומרים של ויני ויצ׳י, ישראלים, שעובדים עם טראנס אורגני מהמם של להקה שאני מאוד אוהבת: הייליייט טרייב. מי שרקד איתי יודע ומכיר אותם, כי כמעט אין שיעור שאני לא משלבת בו מוזיקה שלהם. וכך מצאתי את עצמי נסחפת בחדווה וללא יכולת לעצור לרחבת ריקודים מאולתרת בלב שדה חיטה קצור, כאשר שאריות קרטיבים, אבטיח לעוס ותירס נגוס, קומץ כלבים, די. ג׳יי נחמד ו5 בנות בטווח גילאים 5-11 בשמלות לבנות ופרחים לבנים בשיער, רוח קלילה וירח שבועות במרכז השמים, כולם חלק מסצינת הריקודים הזו.
הילדות, אני, בחור בערך בן 26 ועוד אישה בת 68 בערך, רוקדים ללא שום אג׳נדה… מתמסרים לריקוד לשם הריקוד בלבד. ואני רואה איך אחת הילדות בול על הביט וגם רוקדת את המלודיה, כל הגוף שלה מבטא את מה שהיא שומעת ומרגישה, ויודעת שאין לה שום סיבה לרקוד מלבד לשם הריקוד עצמו.
באותה התקופה אצלי בראש התנהלה מן מלחמה שכזו: כן לרקוד. לא לרקוד. בשביל מה בכלל. הרי גם יוגה ופילאטיס מצויינים לבריאות הגוף ומדיטציה טובה לנפש. אולי בכלל אחליף מקצוע. מורה למתימטיקה זה מצויין. וארקוד לי במסיבות לפעמים או פסטיבלים. או בבית. אז מה אם יש לי יכולת להביא אנשים לרקוד ביחד. זה לא אומר כלום.
ראיתי אותה רוקדת למען הריקוד. למען ההנאה שבתנועה. למען הגוף שלה שזז על המשטח מתחת לשמים עם ירח שבועות. ובהשראתה הייתי שם גם כך פתאום. בגוף של בת 44, עם ג׳ינס ואיזה טי-שרט לבן עם כתמים משטיפת הכלים של אחרי ארוחת החג, עייפה אחרי יום ארוך. פתאום היא יצאה. הילדה התמימה שלא רוקדת בשביל אף אחד. לא בשביל המוזיקה ולא למען בריאות הגוף ולא כי תמיד רציתי להיות כמו הילדה ההיא וללא שום אג׳נדה… רקדתי למען הריקוד שהסתתר לו שם ומצא ביטוי דרכי. האויר שהסתחרר. הפוטנציאל של החיים הטמונים ברגע ההוא. נושמת, ידעתי. להמשיך לרקוד. כל היתר יסתדר.
אמש היתה שוב מסיבת שבועות במושב.
שוב עגלות, הופעות ועוגות, ומסיבה ישראלית. ו.. אין מה לעשות איתה. היא רק רוצה לרקוד.
עזרתי בפינוי (כי צריך גם לעבוד קצת) ומצאתי את עצמי במיעוט מועט עד למאוד, לבד בתוך חבורה של 30 נערות קופצניות, עם מוזיקה שבעיני לא הצדיקה להיות ״ג׳אנקי״ מקומית של מסיבה. המשכתי בדרכי שמחה על שמחר בבוקר שיעור ניה נפלא
שהכנתי במיוחד, אצל מאיה, עם חבורה של רוקדות כמוני.
עכשיו, שנה אחרי, אני יכולה להגיד שטוב שכך, שמעולם לא הפסקתי לרקוד.
דברים הסתדרו וממשיכים להסתדר.
ביולי התחלתי אצל מאיה ספורט והשיעורים גדלו והתרחבו והעמיקו בתוכן. השיעורים בצפון המשיכו גם בקיץ שעבר ולאורך כל השנה והיו נפלאים. למדנו המון ביחד על עצמינו ועל הריקוד ועל החיבור.
נוסף שיעור נפלא ביפתח שאני מאוד גאה ושמחה לספר לכם עליו.
התכנית היא שגם השנה כאשר הקיץ מגיע נמשיך בשיעורים.
זו הזדמנות נפלאה לחזור אל הגוף. אל עצמינו. לחזור הביתה אל הריקוד. בואו, אפילו אם לא הייתם שנה או יותר. בואו, גם אם אתם רוקדים איתי כבר 8 שנים רצוף כמעט ללא הפסקה.
שלחו לי במייל הודעה אם מעולם לא הייתם בשיעורים שלי ורוצים לבוא. רוצה לשמוע מכם!