רוצה לכתוב על שכמות וכמה חשוב שהחיבור ביניהן לצלעות יהיה חופשי. למה? כי כאשר השכמה נדבקת לצלעות מתחתיה (בגלל שאין שם מספיק תנועה) זה כואב אחושילינג, ובכלל לא מרגישים את זה שם! מרגישים את הכאב בידיים. מאשימים את העכבר במחשב (עכברון מסכנון, זו לא אשמתו) או את ההורמונים המחורבנים של ההיריון או את המזמרה בגינה או את הטלפון.
יש שריר מתחת לשכמה ששולח אותות כאב (הקרנות) ליד. יש לו שם מסובך, אבל לשחרר אותו בכמה לחיצות ותנועות זה די קל. כשהוא משתחרר, הרבה פעמים פתאום הידיים משתחררות מכאב.
ולמה זה חשוב?
כי הידיים מביעות. רגש, מחשבה. הידיים עושות, נוגעות, מלטפות, מנקות, מתקוטטות, מסמסות, מעבירות מידע מאיתנו הלאה.
השכמות יושבות מהצד האחורי של הלב. וכששם משתחרר אז גם הדרך החוצה להביע מהלב דרך הידיים יותר פשוטה. וכשהרגשות משתחררים יש מקום גם ליצירתיות והבעה עצמית. וחוץ מזה לא כואב.
אבל אני בכלל לא רוצה לכתוב על זה השבוע. אני מתמרדת לגמרי.
סופקת כפותי זו לזו בהתמרדות ומנסה בכוח הזרוע והאצבעות לכתוב על רגליים.
ואז מרככת בתנועות גדולות וסיבובי שכמות ונכנעת. מהלב יוצאת תובנה שגם לתלמידות שלי יהיה שיעור שכזה מעולה. ומוכנה להעביר את האנרגיה הזו הלאה, מהלב לידיים והחוצה, בתיבול חריף מתוק של מוזיקה מסולסלת.