אני הולכת בבוקר עם הקטנצ׳יק לגן בשלווה ובנחת, כשמשק כנפיים אדירות מפתיע אותי צמוד לאוזן. נבהלת מאוד, מתכופפת קצת, ואחרי כמה שניות שוב זה קורה, והפעם גם מכה קלה של נוצות על הראש מלווה את קול הכנפיים. צרחות של עורבים מסביבי ואני מתכופפת, תופסת את כידון האופניים של הילד ומסיעה אותו במהירות האפשרית רחוק מהם, אל הגן.
ביציאה מהגן אני רואה שקית כחולה מעופפת בקצה הדשא, ושמחה על ההזדמנות להתגונן בעזרת מה שבאותה שניה נתפס בעיני ככיפת ברזל מתוחכמת. אני לוקחת את השקית ובמבט חושש למעלה מנפנפת אותה מעל לראש בתנועות חדות, והפעם העורב באמת לא תוקף. מה שכן תוקף זה הצחוק המתגלגל של אייל שלי שעובר שם בדרך לעבודה ומסמס לי, ״אשתי, זה הכובע החדש?״
בצהריים אני יוצאת כהרגלי להביא את הקטנצ׳יק מהגן, אבל באמצע הדרך נזכרת ששכחתי את ה״כובע החינני״ שלי (השקית) בבית ונרעדת למחשבה על העורב.
כשאני מתקרבת לחורשה, אני שוב שומעת מרחוק את העורב קורא. צועק. מזהיר. לא עסוקה בכלום מלבד בהקשבה לסביבה, אני רואה אותו טס בגובה העיניים שלי, כנראה כדי שאשים לב, וחוצה את המסלול שאני אמורה ללכת בו. אני מביטה למטה ורואה גוזל של עורב, על ערמת עצים, קרוב מאוד למסלול ההליכה הקבוע שלי. אני מתרחקת 10 מטר משם, הולכת בחצי מעגל. זה לוקח לי עוד 20 שניות, אבל אני זוכה לשקט ומבט של תודה מהאמא העורב(ני)ת שמשגיחה על הגוזל שלה.