הבוקר הגיעה אלי לקליניקה כיפה אדומה. מתוקה. צעירה. מקסימה. הכיפה שלה הייתה אדומה ומהממת, ובכלל היא נראתה רעננה, מטופחת, נפלאה.
״מה קורה?״ שאלתי כשהיא נכנסה, והיא ענתה ״כואב לי מאוד בגב, בידיים, ברגליים. ממש כואב. זה כבר איזה חודשיים ככה.״
אני בודקת טווחי תנועה, ויש. היא צעירה, בריאה, גמישה. היא נשכבת על מיטת הטיפולים ואני מסתכלת על מנח הגוף ומתחילה לטפל. לאט עוברת על הנקודות ומיישרת את הגוף. ואז, בתחתית הגב, הגוף שלה מתקשח. היא נאנקת מכאב ״זה כמעט בלתי נסבל״ היא אומרת.
״תנשמי", אני אומרת. "זה בסדר. אפשר גם פחות. תני לרגשות לבוא עם הכאב.״
והיא מתפרקת בבכי על מיטת הטיפולים. מתחילה לרעוד בכל הגוף ובוכה.
אני מחזיקה אותה. אנחנו עובדות. עם הגוף, עם הנקודות, עם התנועה, עם הרגש, ויוצא עוד ועוד רגש. בסוף הטיפול אני אומרת ״את לא חייבת לספר לי״ אבל היא בכל זאת.
לפני חודשיים קיבלה מתנה להעביר לסבתא, הלכה ביער, וירדה מהשביל למרות האזהרות. היער היה פשוט מקסים מדי ומסנוור בפרפריו ופרחיו המנצנצים. הזאב הגיע והבטיח כל מיני הבטחות ונשמע מגניב מאוד.
אבל כשהיא הגיעה לסבתא הזאב חיכה שם - והפעם הצייד לא בא להציל אותה. הצייד עמד בצד בידיים קשורות ובכה.
״זו לא אשמתך, כיפה״ לחשתי ובכיתי איתה.
מה שקרה באמת:
זה היה פסטיבל ולא יער. הנצנוצים היו ההבטחות ששומעים בפסטיבלים בינלאומיים שכאלה.
והמנחה המנוול - זאב טורף. הצייד היה הקול הפנימי. והחבלים על הידיים היו האמונות, שיש בזה צורך, ושזה יעשה טוב.
וכיפה אדומה? הוא בכלל נער.
שיט.